עלתה לארץ ישראל בשנת 1956 בגיל 14 מהעיר מוזס וויל בארגנטינה. אביה, משה, ראה בארגנטינה תחנת מעבר ותכנן לעלות לארץ ישראל. על מנת להגשים את חלומו למד בניה על-מנת להגיע לארץ עם מקצוע נדרש.

המשפחה עלתה לארץ היישר לכפר ארגנטינה שם הקימו את משקם הראשון: רפת עם 2 פרות, לול עם אפרוחים ופרדסים. עם המעבר לחקלאות סקטוריאלית עבר משק המשפחה מהפך. הם חיסלו את הרפת ועברו לגידול עופות. כרטיסי העלייה לאוניה נשמרו היטב במגירותיו של האב ז"ל ועם פטירתו הוצאו לאוויר העולם בשנית. מסמכים רבים נמצאו במגירותיו של האב המגוללים היסטוריה שלמה שאנו בני הדור החדש לא זכינו לחוות על בשרינו.

סיפור המשפחה בארץ ישראל מתחיל בכפר ארגנטינה. עם הגיעם לכפר חיכה להם בית רסקו "המפואר" 62 מ"ר כולל 2 מרפסות. 3 ילדים חלקו חדר אחד. בית התרבות שימש למחסן תערובת, היה צורך לאשר ברבנות את הנישואים. אנשים עברו תלאות בלי תלונות. הגשמת החלום הציוני עזר לקפוץ מעל כל מכשול ולנחות בצורה רכה. האב עלה עם כסף דל. הוא מכר את השותפות בארגנטינה ובכסף זה נטע את פרדסו הראשון בכפר. השקפת עולמו התבססה על המשפט: "ארץ ישראל זו מדינה שהעשירים תומכים בעניים והחזקים תומכים בחלשים".

רחל, פעילה בתנועה מגיל 8 עוד במוזס וויל, שמחה לעלות ארצה עם הוריה אחותה ואחיה. בארץ הצליחו הוריה להכניסה לבית הספר החקלאי במגדיאל בפרוטקציה על-מנת שתרכוש השכלה נאותה. רחל למדה בתנאי פנימייה ובחופשות לנה במסדרון. משה ניגן בכינור והיה האומן הראשון בכפר. הוא פיסל וצייר ואת פסליו תרם לבית הספר.

יליד 1937, הוריו ילידי גרמניה, שחצו גבולות והגרו מגרמניה לספרד לברצלונה ומשם לוולנסיה. בספרד הכיר אביו, עו"ד במקצועו את גילה, בת למשפחת רוטספלד, עורכת עיתון בברלין. בזמן מלחמת האזרחים נאלצו לעזוב לצרפת לקלאור סילבנר עיירה ליד קאן. בראשית 1939 אביו נעצר על פשע היותו יהודי ונלקח לפאריז. אמו הצליחה להשיג Visa לצ'ילה והם הגרו בשנת 1939 ומיכה בן שנה וחצי. אביו היה עו"ד ידוע בגרמניה, דיבר 8 שפות ולחם לטובת מדינת ישראל. כישוריו הרבים עזרו לו בהתחלה לעבוד בעבודות מזדמנות. באחת מעבודותיו היה שוער בבית מלון ואחר כך הקים תעשיית טקסטיל וביגוד. בשנת 1955 נבחר לכהן כראש הקהילה היהודית בעיר קונסציון. קהילת היהודים בעיר מנתה 200 משפחות. אחיו של מיכה עלה לארץ ישראל בשנת 1952 ולמד בבית ספר בעכו. בשנת 1954 באו הוריו לבקר את אחיו. בית הספר ערך מצעד ברמלה ובדרך קלטו עיני האב שלט המכריז על הקמת קולוניה אורקולה. אב המשפחה הציג מועמדות לרכישת משק. בישיבת וועד ממאי 1954 התקבלה המשפחה למשק 118. מטרת המשק – עיבוד חקלאי. מסירת המשק הותנתה בסיום תהליך רכישתו בק.א.י.ר.א בואנוס איירס, ארגנטינה. עלותו של המשק 50,000 פזות בתוספת 7,000 פזות עבור הקואופרטיב, 3,000 פזות עבור הוצאות אדמיניסטרציה ו- 3,000 פזות עבור 3 מניות של קאירא.

בשנת 1952 החל מיכה ללמוד בבית הספר לחקלאות כיצד להפריח שממות ולהגיע מוכן לארץ ישראל. הוא הספיק לשבת קצת בבית הסוהר בעקבות הנהגת שביתת סטודנטים. עם סיום לימודיו בשנת 1955 עלה לארץ במטרה להתחיל ולעבד את המשק, שהוריו רכשו בכפר ארגנטינה. עם עלייתו גילה, שטעות קלה העלתה על משק 118 משפחה אחרת. בינתיים הוא התאכסן אצל קוגלר.

הכפר מנה באותם ימים בין 35-40 משפחות. רחוב איתן נקרא חואן פירון ורחוב אשל נקרא באותם ימים אווה פירון. בעיות רבות עלו בכפר החדש. מכולת הייתה מותרות ובמקומה הגיע רוכב על עגלה למכור קרח. שבילי הכפר עשויים היו מכורכר כמובן. בעיות שמירה הובילו לגניבות רכוש של המתיישבים . תושבי הכפר ערכו תורנות בה שמר ראש המשפחה פעם ב- 10 ימים על כל רכוש משפחות הכפר.

כפר ארגנטינה היה בצעדיו הראשונים לאגודה חקלאית שיתופית. טרקטורים להשאלה ועיבוד קולקטיבי של האדמה. הרעיון היה שאזור התעשייה יעבד את התוצרת החקלאית. יחסים טובים עם השכנים הערבים אפיינו את אותם הימים. חבורות הנוער מנו בין 8-10 חבר'ה מגובשים.

בסוף שנת 1955 הגיעו הוריו של מיכה. הם למדו באולפן בבת גלים ואימו השתעשעה ברחצה בים באמצעיתו של חורף. ביתם החדש של משפחת רוטשילד נמסר בתאריך 24/6/56 מידי רסקו. הבית בגודל 64 מ"ר כלל מרפסת ושני חדרים. החיים השיתופיים בכפר כללו כמובן גם מסיבות. בשנת 1957 חגגו תושבי הכפר ליל סדר משותף במועדון. בית האריזה המשותף פשט את תפוזיו ולבש בגדי חג לערב אחד. משפחת רוטשילד הפכו את משקם ללול עופות לבשר ולביצים. האזור החקלאי נשתל עצי פקאן ופרדסי אשכוליות. משק רוטשילד היה הפרדס הראשון לתנובת אשכוליות. מיכה התחתן בשווייץ עם רותי. במשך השנים נולדו 3 בנים. שלושת הבנים נשואים ופרשו כנפיים מחוץ לכפר.

רותי בת לאב יליד ברלין, גרמניה ושמו פאול נויפלד ולאם יוצאת סחרוב, אוקראינה, ששמה חנה קינצר עלו ארצה בשנות ה- 20 והתחתנו בחדרה. הזוג הצעיר החליט להצטרף לקבוצת השומר בגבעת עדה. הם החלו לעסוק בייבוש ביצות באיזור, פאול הקים את תחנת נהריים על הירדן, חלה מספר פעמים בקדחת ורופאים ייעצו לו לצאת לחו"ל לתקופה. אמה ביתם הבכורה נולדה בארץ, אך במסעם לארגנטינה נפטרה . במאי 1929 הגיעו לצפון ארגנטינה למחוז צ'קו והקימו כל-בו. הם ניהלו עסקים עד ראשית שנות ה- 50. שם נולדו להם שני ילדים נוספים זיגפריד ורות. לאחר פטירתו של פאול עלתה חנה ושני ילדיה למשפחתה בארץ. הם התגוררו ברמת השרון, שם היא פתחה פעוטון.

רות שירתה בגדוד חימוש בשנת 1956 ומיכה שירת בהדרכה בבה"ד 4 בצריפין. את סיפור אהבתם התחיל הדוד ראובן קינצר, הדוד של אמה. אהבתם קרמה גידים מעבר לגדר בצריפין. הם התחתנו בשנת 1963 ותקעו יתד בניר צבי. ימים יפים אלה התאפיינו במסיבות ובערבי שירה ומשחק, שקיימו פעם בחודש במועדון. הכפר שמר על צביון ליבראלי והמשיך לקבל אל שורותיו מתיישבים חדשים ללא הבדל דת מין וגזע.

בינתיים מתענג מיכה בין עבר להווה. הכפר אוכלס, קם בית ספר אזורי, הרפתות הפכו לאורוות, נטל השמירה ירד מכתפי הבחורים ושיווק מאורגן יצר מחירים טובים. בצרכניה של עוזי קונים בהקפה יותר מחצי כיכר לחם. רק הלול של פוגל מזכיר נשכחות. בשנות ה- 60 נשתל הנוי בכפר על-ידי אלימלך הוכמן ומיכה רוטשילד. המשקים חלקם נמכרו ופוצלו ורק אגדות וסיפורי הותיקים נשארו לחמם של המייסדים.

חיים ארקוסין הוא מילה נרדפת לארכיון כפר ארגנטינה הלוא הוא ניר צבי במתכונתו המודרנית. חיים אספן בלתי נדלה של תעודות, תמונות ומכתבים היסטוריים.

חיים ארקוסין פגש את משה מלמן, נשיא ק.א.י.ר.א – קולוניה אגריקולה אינדוסטריאל רפובליקה ארגנטינה (כפר חקלאי תעשייתי מדינת ארגנטינה), עוד בארגנטינה והיה שותף למהלכים להקמת הכפר עוד בגולה. משה מלמן מתואר בפיו כאדם עיקש, לא ותרן, שידע לעמוד על שלו וכך השיג את חלקת האלוהים הנפלאה אליה זכו להגיע ראשוני המשפחות. בביקורו הראשון בארץ סייר משה מלמן עם הסוכנות היהודית במספר מקומות בארץ. אנשי הסוכנות, אידיאליסטים ליישוב הנגב, ראו בעולים מארגנטינה, בעלי משפחות אולטימטיביות להפרחת הנגב. מלמן לא ויתר ודרש להישאר קרוב לעיר. בזכות עיקשותו הרבה הוא הוביל את הסוכנות היהודית להעניק לו 3000 דונם בקרבת תל-אביב. בתאריך 14/7/1952 נחתם חוזה עם רסקו לבניית השלב הראשון של הכפר, 30 בתים. על החוזה חתומים בשם קאירא משה מלמן ושאול קוגלר.

חיים ארקוסין מדריך בשומר הצעיר, קיבוצניק גאה, מתאהב בחניכה שלו בתיה והם מתחתנים אצל הדודה (משפחת גרשטיין) בכפר ארגנטינה בשנת 1955. בשנת 1952 החלה כבר להתפוגג ההתלהבות הראשונית לעלות לארץ ישראל. המדינה החדשה, לה חיכו כל-כך הרבה שנים סבלה מקשיים רבים. חזונו של משה מלמן להקמת כפר רק עבור עולים, שהקיבוצים לא קיבלו לזרועותיהם, התפוגג. כך החלו לנהור חבר'ה צעירים, שהתאכזבו מהחלום הקיבוצי השיתופי היישר אל ביתם החדש בכפר ארגנטינה. הם קיבלו כמה פרות וחצי סוס. החלה התגנבות יחידים. סבים, סבתות, דודים דודות רשמו את קרוביהם ומספר משקי העזר הסופי הגיע ל 178. חיים ארקוסין נדד אף הוא מהקיבוץ לכפר. עבד 5 שנים במכתש רמון במצפה רמון ולאחר מכן בא להתגורר בכפר.

לעת עתה יש להם 8 נכדים (6 נכדים ו-2 נכדות). חיים מספר שהוא נמנה עם העשירים של הכפר כי "מיהו העשיר- השמח בחלקו".