|
 |
 עמירם
הנה חלפו להם 17 אביבים מאז הלך מאיתנו עמירם......
17 אביבים ללא חגיגת יום הולדתו,
17 אביבים של מחשבות על איך היו נראים חיינו לו היה עמנו,
17 אביבים בהם נאלצנו להתבגר ולקחת את החיים ברצינות.
אני זוכר את היום הראשון בו ראיתי אותו נכנס למשרד מתולתל וחייכני,
למרות הפרש הגילים הקטן התייחס כאילו הייתי ילד,
אך ידעתי מן החיוך הראשון כי כאן נרקם סיפור אהבה.אני זוכר את היום בו ביקש שאצטרף לעסקיו,אני זוכר את הימים בהם קיבלנו החלטות אישיות קשות,אני זוכר אהבת המוסיקה הנגינה בפסנתר וערבי השירה.רציתי רק לומר לכם שהכרתי אדם נפלא ..רציתי רק לספר לכם שזכיתי במתנה גדולה ,לפגוש את אחד מאותם אנשים נעריים ,רומנטיקנים מלידהשבורכו במנה גדושה של טוב לב ,תקווה ,שובבות ושמחת חייםרציתי רק לומר לכם שאני מודה לאל על תקופה נפלאה בה הלכנו כמעט יד ביד.רציתי רק לומר לך שאני חושב כל הזמן,רציתי רק לומר לך שאני נזכר כל בוקר מול תמונתך החייכנית במשרדי,רציתי רק לומר לך שלעולם לא אשכח,רציתי להגיד לך תודה על שנתת בי את הכח והכיוון הן בחיים העסקיים והן בחיי האישיים,רציתי לומר לך תודה על חברות אמיתית בה העזנו להיות עצמנו,רציתי רק לומר לך תודה על זכרונות נעימים,רציתי רק לומר לך שאני מתגעגע..ואוהב.בחרתי שיר לסיום:
ברחוב מדרגות הכאב
ברחוב מדרגות הכאב
צנח אדם
ומת.
כשפתחו את תרמילו,
מצאו
חלום אחד
שתי תוכניות
שלושה תצלומי ילדים
שפתי אישה
צחוק,פחד,תקווה.
תרמיל ריק
אדם מת
ברחוב מדרגות הכאב.
| אריה אפרת לצד תמונת בניו - איתן ז"ל ועמירם ז"ל
|
כתב: אודי רובינשטיין
|
|
|
|
|
|
|
