אבא היקר,  |
| גד ז"ל וסוניה ז"ל |
לפני שנים רבות עוד בטרם נולדו נכדיך, התלוצצת ואמרת לי, כי
כאשר תלך מאיתנו - דבר שנראה אז במרחק שנות אור אינך חפץ בהספדים - כמי
שהכיר אותך ואת הצניעות היקית הטמונה בך , לא התפלאתי . אולם, אישיות כמוך, אינה יכולה לעזוב אותנו מבלי שרעייתך וכל משפחתך ומכריך, ישמעו על אבני דרך בחייך.
נולדת
ב- 1918, בגרמניה בפרבר של פרנקפורט בשם בד המבורג, ילדותך בהכרח הושפעה
מהיותכם מיעוט יהודי בסביבה בה קרם עור וגידים הנאציזם לאחר כשלון גרמניה
במלחמת העולם הראשונה. למדת בשנים אלו על בשרך – מהי משמעות היותך יהודי
ולעתים בודד בסביבה נוכרית. בהיותך בגיל 16 לאור מצוקתך כיהודי בבית
הספר ,הציע מנהל בית הספר להוריך להעביר אותך לבית ספר אחר – הבנת כי
האנטישמיות הינה כלי מוביל בגרמניה רבתי. קמת ועשית צעד משמעותי בחייך
–עזבת את התא המשפחתי והתחלת את המסע כילד בודד לפלסטין. קיבוץ מרחביה
קלט אותך, תמורת עבודה חקלאית , קצת לימודים וזנב של דג מלוח בערב יום
שישי, אולם אתה כמובן לא הסתפקת בכך והשלמת לבד את השכלתך בלילות לאחר
מטלות היום הרבות , הרחבת את השכלתך עד כדי כך, שלאחר שנים, כמה מנכדיך
נמנעו מלפתוח ספרי לימוד ושתו בצמא את שיעורי סבא שהיטבת כל כך להעניק
להם.
לימים, הכרת את סוניה שהחליטה בתום לימודיה בירושלים לעזוב את בית
הוריה לקיבוץ משמר דוד. אמנם נכון שהיית מרכיב אותה על אופניים לעפולה
ובחזרה, אך הציונות דאז הייתה ליישם את תורת "חומה ומגדל" ולהציב התיישבות
יהודית בכל נקודה אפשרית.
בגיל 18 במסגרת גרעין שנמניתם עליו בשם
"פלוגה ד' " הקמתם בשלב ראשון את קיבוץ יקום בחולות חדרה. – העבודה בקיבוץ
הייתה בעיקרה עבודה שכירה בפרדסי משפחת גולדברג בחדרה – בזכות כישוריך,
מונית למזכיר הקיבוץ ואילצת בדיפלומטיות ובנחישות האופיינית לך את אדון
גולדברג להעסיק יהודים תמורת 18 גרוש ליום עבודה במקום עובדים ערבים
שתפוקתם רבה יותר.
לימים הקמתם את קיבוץ יקום במקומו הנוכחי, ויש אומרים
כי עדין מסתובבים בשוק שטרות חוב של הקיבוץ חתומים על ידך כמזכיר הקיבוץ –
אולי בעזרתם בניתם מגורי קבע – אבל כיקה טיפוסי, לא הסכמת עם הנורמה
המקובלת של החרמת מוסד הנישואין הדתי בקיבוץ ועזבתם לירושלים. התחתנתם ושם נולד דן בדירה בעמק המצלבה, בחורף הגשמים חדרו דרך הגג אבל לא אלו הם הדברים שיכלו להכניע אתכם.
מעבודות
סלילת כבישים, עברת לעבוד בחברת הביטוח מגדל, בתוספת קצת חלטורות להשלמת
הכנסה ניצלת את העיסוק החביב עליך – קריאה וכך עסקת גם כמלקט ידיעות
מהעיתונות לפי נושאים.
לימים גם היקיות הטבועה בך לא מנעה ממך לעבוד בעיתון דבר ובקול ישראל. בשנת
1946 , החלטת כי המשפחה המורחבת צריכה להיפגש עם אימך שהצליחה לברוח
מגרמניה בשנת 1938 לאחר מסע ברבות מארצות אירופה ודרום אמריקה. הגעתם
למונטבידאו באורגואי , ושם כבר אני נולדתי וזכיתי כי בגיל שנתיים תרכיב גם
אותי על האופניים אל הגננת היקית שמצאתם לילד השורר . במונטבידאו , נהיית תעשיין , אבל אני זוכר יותר את נאומיך בעברית ברדיו בערוץ היהודי מדי יום ראשון .
בשנת
1956 – זכור לי כי בערב פסח נסעת בבהילות לבואנוס איירס בארגנטינה כי היה
חשש שפלשו לדירה במושב ניר צבי שהקפדת לקנות כבר משם, וכך נודע לי שעולים
לישראל ולא איאלץ עוד להתגונן כיהודי. לאחר אירוע זה , העברת את הייצור
של המפעל לסלון ביתנו – כמובן שאמא סוניה שמלווה אותך מעל 66 שנות נישואין
, הקפידה כי מכונות התפירה והחיתוך יהיו מוסתרים בתום יום העבודה בתוך
ארונות מעוצבים כך שלא הורגש כלל כי הסלון בבית הפך להיות מפעל. בתקופה
זו , כבר התחלתי להבין מי ה"חברה" שהתווכחו בבית כמה קופסאות בשר לוף צריך
להעמיס בקונטינרים לצורך הקליטה בישראל, במפגש בעיר הנופש קרסקו באורוגואי
כבר הכרת לי את כל המשפחות שיעלו מאורוגואי והתיישבו במושב ניר צבי.
בפברואר
1958 הפלגנו מאורוגואי , תוך כדי מסע שורשים באירופה .בתחילת יוני בנפולי
שבאיטליה עלינו לספינה להובלת חייליים שהוסבה לאוניה בשם "ארצה" –זה כמובן
לא הפריע לך שבאוניה זו ישנו 40 גברים יחד באולם אחד, והנשים ישנו באולם
אחר – דברים כאלו לא הפריעו לך אף פעם לאורך כל חייך הצנועים. לאחר
שהגענו לניר צבי , מונית למזכיר הכפר, גם פה , בין היתר היית צריך לדאוג
לעבודה העברית של חלק מתושבי הכפר , וזכורים לי עד היום תושבים של הכפר
שהיו באים בערב לבית ומבקשים פרוטקציה במתן עבודה בפרדס המשותף או במחסן
התערובת.
בשנת 1962, נסעת לשליחות מטעם קרן היסוד לגרמניה, והוצע לך
להמשיך לפנמה, אך העדפת לחזור לישראל וחזרת לתחום הביטוח, הפכת בתחום זה
למוסד ולימים לקראת סיום שירותי הצבאי ביקשת שאצטרף אליך כשותף. קיבלתם
את רעייתי נאוה כבת משפחה והפכתם אתה ואמא לשותפים מלאים לגידול ילדינו
מעורבותכם בגידולם הבליטה את כישוריכם גם בתחום זה, גם על טיולי שבת
לנכדיך לא פסחת, ולא הפריע להם נהיגתך האיטית והזהירה – במאמר מוסגר אציין
, כי בזכותה למרות שבנחישות אופיינית לך קיבלת רשיון נהיגה רק בגיל 50
במשך 30 שנה לאחר מכן לא קיבלת רפורט וגם לא היית מעורב בתאונה כלשהי.
אודה,
שהיית אוניברסיטה מהלכת על שתים גם בתחום היכולת לנהל שותפות עם בן משפחה
ולמרות פער גילים של 30 שנה בינינו. שותפות זאת , נוהלה על ידך כתסריט של
דיפלומט בכיר – ידעת מתחילה להאציל לי סמכויות ומלוא חופש הפעולה ובעקיפין
להחדיר לי את אמות המידה הרצויות להתנהלות גם בתחום העסקי מבלי שיהיה צורך
ברגע נתון להשמיע את דעתך ובודאי לו כפסיקה – ידעת כי עבודת המטה שכה טרחת
במשך השנים להכין –תביא אותי להכרעות הרצויות גם לך מבלי שכפית את דעתך
עלי. רק בקשה אחת הייתה לך, שמאחורי כל פעולה או החלטה שלי תהיה מחשבה
מעמיקה קודם לכן ולא אפעל בפזיזות ובלי מחשבה. אמרת לי – המחשבה יתכן ותהיה
שגויה במבחן הנסיבות אולם אתה חייב לחשוב על ההשלכות של כל פעולה/החלטה
לפני מעשה. למרות פער הגילים והמעורבות המשפחתית, צלחה שותפות זאת
בזכותך במשך 36 שנה , את מה שיש בי למדתי ממך והלוואי והייתי מצליח ללמוד
יותר .
מתוך דאגה לבריאות אמא , ומתוך רצון לא להוות נטל בעתיד, למרות
שאף פעם לא היית נטל על אף אחד , הקדמת לשנות שוב מסגרת חיים , ואת 15
השנים האחרונות בחרת כהגדרתך : לעזוב את ניר צבי ולהגיע באופן עצמאי
למגורים מוגנים - וכרגיל במבט לאחור צדקת גם בחשיבה זאת ששמרה על מסגרת
חיים נאותה וראויה לך ולאמא , הנכדים קצת כעסו בתחילה אך הקפידו מדי שישי
לבקר.
בשם המשפחה שכה אהבת ודאגת לה : סוניה רעייתך, דן ורוני בניך ,
נאוה כלתך , נכדיך עדי, עמית , עמיאל, עידן, עמיחי - כלתי נעמה רוזנברג
וחתני אלון אלירז וכן ינון ואור אלירז נינך.
אתה תחסר לנו, זוכרים ומתגעגעים אליך ,אל נועם הליכותיך, לחוכמתך, לדאגה ולאהבה אשר הרעפת עלינו.
