|
 אמא,
המילים השחורות שעל השיש, האבן הקרה לא יכולות לספר מי את, אמא שלנו, רק מי שהסתכל בעיניך הירוקות, יכול לראות את האהבה שבך, הגדולה כמו ים, כמו אוקינוס, והטוב, כל הטוב הזה שאין לו סוף. ואת כל האהבה הזו את אפית לנו, ובישלת לנו, וחיבקת לנו, לנו ולילדינו, ואנחנו ידענו כי טוב, כי העולם טוב. אם אמא שיכולה להיות אחות או מורה או ראש ממשלה, לפי כשוריה וחוכמתה, ולא פוחדת מעבודה קשה או לילות בלי שינה - היא אמא שלנו, ותמיד כאן, בשבילנו כמובן. ואנחנו ילדים, הבנו - לא תמיד, בעטנו - הרבה, רעינו בשדות זרים - כמובן, וחזרנו הביתה, ושוב הביתה.
ועכשיו את לא בבית, אלא כאן תחת האבן הקרה הזאת, וקר לנו בלב מאד, וכל הים שלפעמים היה נשפך לך קצת מהעינים, כששמח מאד, או עצוב מאד ואפילו קצת, מאיים להשפך במבול גדול גם מעינינו. כי את מאד חסרה לנו כאן, אין לנו נחמה, ורק געגועים גדולים באים עלינו כמו גלים,
 |  | חתונה בקמפו
| פנצנסקי
|
אנחנו מסתכלים על הים ועצוב לנו- כמו שהיה לך עצוב כשהסתכלת עליו. עצוב שלא למדנו לשיר לך, ולנגן, ולהביא את כל הדברים היפים בלי שתבקשי, ולעשות את הכאב יותר קל.
אולי אנחנו צריכים להתנחם בזאת שכבר לא כואב לך ואת לא סובלת, וכבר שנים שאת מכינה אותנו לפרדה הגדולה שאנחנו לא מוכנים להיות מוכנים לה. ויודעים שכך דרכו של עולם, וגם לך מגיעה סוף סוף מנוחה.
נוחי בשלום אמא, ואנחנו נמשיך להתגעגע...
|
|
|
|
|
|
