עננים
נובמבר 08 - פברואר 09
מה נותר מענני הגשם המצוברחים, האפורים, השחורים 
אחרי שדמעותיהם עוזבות אותם?

 

מה נותר מעננים לבנים, קלי דעת, שובבים וצעירים
הפזורים על פני התכלת בשחקים?

 

מה נותר מהזמן מלא האור שהופך לחושך מדי לילה?

 

משוררים תמיד חלמו לעצור את הזמן,
כדי שהנעורים והאהבה  לא יחלפו לעולם.

 

הזמן, חירש ואדיש לרצוננו ומאוויינו,  
עסוק רק בעצמו, ממשיך ללא ליאות, 
ללא חרטות, את מסלולו החד כיווני,
נמצא וחולף באותה העת. 
ללא מבט לאחור, באותו קצב אין סופי, 
ובלי היסוס  מוצא את דרכו  באור ואפלה, 
מותיר אחריו סמני דרך למכביר, מראות
ושובלים של געגועים.

 

בני אדם לומדים על בשרם,
איש איש על פי דרכו ואמונתו
את האין אונים שהזמן מצווה עליהם.

 

עכשיו, כעת, ברגע זה, 
מה הם אם לא,  מילות סרק? ביטויים נואשים
של רצוננו  לקבע ולעצור,  ולו  לרגע קט, 
ולו למראית עין, לפרק זמן קצרצר, 
בשהייה בה אנו שרויים
את הזרימה הבלתי נשלטת,
את הכניעה ללוח השעון והשנה, 
ולפנות בכוח מקום להווה 
הממהר לחמוק ולהתמזג עם העבר
וכל מה שנותר ממנו היה פעם עתיד.

 

מה נותר מהענן, שהרוחות הביאהו עד הלום,
אחרי שדמעותיו השקו את צימאונם של אחרים?

 

מה נותר מהזמן שחיכינו שיחלוף?
מהזמן שרצינו לשמר לעד?

 

מעלינו העננים, ומעברם, מעלה מעלה,
המרחק הנמדד בשנות אור.