אני קוראת את הכותרת ונכנסת ללחץ. למה יצפו הקוראים?

ביטחון זו מילה 'כבדה' ועמוסת משמעויות. בפרט בימים אלה של עופרת, בחירות, הרכבת ממשלה, ורשתות בטחון למיניהן. הלכתי למילון "מילה במילה". זה מילון ידידותי לעולים חדשים השוהים בארץ (בעוד חודש) 60 שנה. אני לא מאמינה למראה עייני. אצטט מהמילון: ביטחון: אימות, אמיתות, בטחה, בטיחות, ודאות, אבטחה, השענות, הסתמכות, ערבות, אמונה, נצח, סיכוי, תקווה, חסר פחד, שלווה, שלום, שקט. מילה שמבטיחה הכל: ודאות, השענות, תקווה, אמיתות, שלווה, אמונה, נצח, ש-ק-ט (? !) שלום. כל מה שאנו חולמים שיהיה. כמו בחזון אחרית הימים.

 

מה שמזכיר לי סיפור על אישיות מערבית חשובה שביקרה במוסקבה, בתקופה שמוסקבה הייתה עדיין בירת ברית המועצות וחומה קרה, עבה ועוינת הפרידה בינה לבין המערב. המארחים הובילו את האורח לגן החיות המפואר והצביעו בגאווה על הכלוב בו שהו יחדיו זאב וכבש. האורח נדהם. אם זה אפשרי, התלהב, הכל אפשר. בצאתו מגן החיות היה מי שלחש באוזניו: הם מכניסים כבש חי  מדי בוקר.

 

בינתיים (מאז שאני בארץ ובכלל) הביטחון בכל מובניו המילוניים הנ"ל, נשאר בגדר חזון ושאיפה. תודו שהחיים יהיו חסרי משמעות בלי חזון ובלי השאיפה להגשימו. תודו גם שהביטוי "המצב הביטחוני" משמש, לפי הצורך והעניין, הן כסיבה והן כהצדקה.

 

כאן וכעת אחזור ל"ימים הבטוחים" שהן ספק הבטחה, ספק אגדה, ספק משאלה. יחליט כל אחד על פי ניסיונו ואמונתו. לא בטרם אזכיר שבימים שאני גדלתי, היו דברים שהשתיקה הייתה להם מחבוא נאות ומכובד הן במשפחה והן במסגרות חינוכיות. ממילא ילדים לא אמורים לדעת כי הם קטנים ולא מבינים. אם ההורים העלו אותם על שפתותיהם עשו זאת בחדרי חדרים או בשפה זרה שהילדים היו אמורים לא להבין. אכן זו הייתה התקופה שילדים למדו שפות זרות ממש מהאוויר ובלי לסבול מכך. ועוד דבר, לבנים היה יותר חופש מאשר לבנות. בכל המובנים. המילה 'מחזור' לא נאמרה בקול רם, ורק ברגע האחרון. התום והבורות הוסיפו חן מסוים וסומק בלחיים. המילה הורמונים לא הייתה קיימת. בושה סמויה אפפה הרהורים נוגים ולא מפוענחים. את הדרך חזרה מהחסידה לתעלומות הרבייה והזיווג היינו צריכים לחפש לבד בחושך ולהשלים מהדמיון.

אתם מתארים לכם עולם כזה? שירי האהבה אמנם היו גדושי געגועים מרומזים, אבל הקטעים הרומנטיים בספרים ובסרטים הסתיימו תמיד בטרם עת. המידע עבר מפה לאוזן, מעורפל ומבלבל. 'אבל לא ההורים שלי' טענתי נדהמת.

 

טוב, מאז עברו שנים רבות. המסתורין נמוג וחלף.

   

כשילדיי נולדו ידעתי שאני אדבר עמם על הכל, ביושר, באהבה וכמיטב ידיעותיי. היה לי קושי מסוים בנושאי דת כגון:  איזה בגדים לובש אלוהים, איפה הוא גר, ואיך הוא ימות אם הוא לא מזדקן. בטיולים, בשעות הארוחות, במטבח הקטן והאינטימי, התנהלו שיחות חובקות עולם. פעם, כשהלכו לישון נשאלתי 'אם עושים את זה במיטה'. גם, עניתי להם, גם, כי השתדלתי תמיד להיצמד לאמת. אהבה יפה בכל מקום ובכל שעה. כשגדלו עוד קצת, הביאו מהספרייה ספר על  מין. כן, אז כבר היו ספרים בעברית בנושא זה. אותי הפנו (אני לא אשכח להם) לפרק האחרון שבספר  'חיי המין  בגיל מבוגר'.

ללמדנו שני דברים:

   א': בעיני הילדים ההורים נולדו מבוגרים.

   ב':  על פריצת הדרך המדעית שהאריכה מאז את חיי האהבה מעבר לעשור החמישי (בו הסתיים הספר) .  

וכאן, סוף סוף הגענו לסוף. לימים הבטוחים.

 

באחת השיחות המלצתי בפניהם על התייעצות עם רופא (לבנות) ועל שימוש בקונדום (לבנים) ולא רק מטעמי מניעת הריון. כי אז, מחלת האיידס התפרצה בכל כיעורה והקונדום קיבל לגיטימציה ציבורית, והושקעו מאמצים רבים לחזק את אמינותו, ואף נוספו לו טעמים וצבעים כדי לעודד את השימוש בו. ביני לביני חשבתי לי: מה לקונדום ולרומנטיקה, מה לקונדום ולספונטניות, אבל בימים של נעורים, חופש מיני ואיידס, חובה לדאוג לביטחון ההדדי גם באהבה. ואז בא המשפט הגורלי. כתוב בספר, אמא, שיש גם ימים בטוחים. קפאתי במקום. שמחתי שאני עם הגב אליהם כי בדיוק רחצתי את הפירות לקינוח. הסתובבתי אליהם ואמרתי כבדרך אגב: כן, שמעתי על כך. ואחר כך הוספתי, כי אני בוטחת באמת: אתם, שניכם, תוצאה של ימים כאלה.

 

וכעת, ומאז, וכל הזמן, אני שמחה ומברכת, איזה מזל היה לי, לנו, להם, לכולנו, שהימים הבטוחים שלי לא עמדו במבחן המציאות.

 

וזכרו נא, כי זה מקרה פרטי ואין להקיש ממנו  דבר וחצי דבר על ימים בטוחים.