תקופה זו התאפיינה בעליית צעירים לארץ ישראל והצטרפות לקיבוצים. משפחות בעלות מעמד ורכוש פחדו לעזוב את סיר הבשר. בארגנטינה התארגנה קבוצה מרבית חבריה הורים לחלוצים, שעלו לארץ ישראל. בשנת 1951 התארגנה קבוצה ראשונה שהגיעה לארץ על-מנת לנהל משא ומתן עם קרן קימת לישראל (קק"ל) להקמתו של מושב על טוהרת עולים מארגנטינה. בכוונתם היה להקים כפר חקלאי-תעשייתי על מנת שכל עולה יוכל להמשיך ולעסוק במשלח ידו ואילו השטחים החקלאיים יעובדו במשותף.

בפגישה עם נציגי קק"ל העלו העולים שלושה תנאים עיקריים:

1. המושב חייב להיות חקלאי-תעשייתי.
2. אין לכפות על העולים לעסוק בחקלאות, אם יצליחו טוב ואם לא כל אחד ימשיך לעסוק במשלח ידו.
3. על המושב להיות ממוקם קרוב לעיר הגדולה ולא בנגב כפי שרצו אנשי הסוכנות.

הנציגים מארגנטינה העלו את התנאים בשלבים. אחרי הענות לבקשה הראשונה הוסיפו את השנייה ואח"כ את השלישית עד שנציגי קק"ל הסכימו לכל דרישותיהם. הבקשות לוו בתזכורת חוזרת ונשנית, שהעולים יגיעו עם כסף למימון הנחלות. פקידי הסוכנות הסכימו לחתום על הניירות ומושב ניר צבי החל את דרכו כ"כפר ארגנטינה".

תוכנית היישוב כללה בשלב הראשון 30 בתים להתיישבות העולים, מבני ציבור, שטחים לחקלאות לעולים, שטח מוגדר לאזור תעשייה עבור עולים שיעלו ויעסקו בתעשייה זעירה בכפר. לחקלאים הוקצבה יחידת משק בת 30 דונם. כל משפחה קיבלה מק.א.י.ר.א הלוואה, תקציב התיישבות מהסוכנות והם נדרשו להשקעה עצמית בגובה 1500$. ביוני 1953 חברת רסקו סיימה את בניית עשרת הבתים הראשונים וב- 17/11/53 יצאו מארגנטינה עשר משפחות החלוץ לתקוע יתד בכפר ארגנטינה כאשר בשלב מאוחא יותר צורפו משפחות, שעזבו קיבוצים וקבוצת עולים מאורוגוואי.

מסיפורי הראשונים ניתן ללמוד כי הבתים היו זהים ולא פעם הגיעו הגברים בלילה ורק בדיקה בחדר המיטות העלתה תשובה אם זהו ביתם או שהגיעו בטעות אל השכן.

למרבית האנשים שעלו מארגנטינה - משפחות אמידות שהגיעו מתרבות השפע, היתה זו תקופה קשה ובמיוחד לנשים. בארץ עדיין היתה קיימת שיטת הצנע לגבי מצרכים רבים: בשר, דגים, ביצים וכדומה חולקו לפי מכסה. הדאגה לבית ולביצוע כל הנדרש בו, ללא עזרה כפי שהיו רגילות הנשים בארגנטינה, הכבידו עליהן. נוסף על כך היו נשים לא מעטות שסייעו במשק החקלאי, ברפת ובלול.

למרות כל הקשיים והמהמורות - שמחת החיים המאפיינת את תושבי ארגנטינה, האסדו והמוסיקה עזרו לעולים לעבור את הקשיים.

תהליכים שונים התחוללו בניר-צבי ביותר מחמשה העשורים לקיומו, הרכב האוכלוסייה השתנה ויחד עם חלק מדור הבנים שנשאר במושב הפך למגוון יותר ויחד איתו הפכה הקהילה לישראלית לכל דבר. התעשיות הזעירות שהביאו עמם העולים מאמריקה הלטינית התחסלו ברובן ורובו של אזור התעשייה הוא בשליטת של חברת "עמינח". בודדים בלבד מתפרנסים עדיין מחקלאות , למרות זאת נעשה מאמץ לשמר את אופיו ומראהו של כפר חקלאי.

גאוות ניר-צבי כיום היא על חיי הקהילה התוססים, מוסדות חינוך הומים (שכולם הוקמו ביוזמת אנשי ניר-צבי), פעילות גיל הזהב, פעילות ספורטיבית שבמרכזה ברכת השחייה, מגרש כדורסל, מגרש כדורגל, מגרשי טניס, מגרשי פטאנג, חגים משותפים ועוד… . במושב מוסדות חינוך כגון: פעוטון, גנים וביה"ס ממלכתי אזורי, מכיתה א' עד ח' ואליו מגיעים תלמידים מיישובי המועצה האזורית עמק לוד.

הישוב מנוהל על ידי ועד נבחר של חברים מתנדבים בעזרת צוות שכיר מצומצם. ניר-צבי כיום ישוב בעל רמת ואיכות חיים גבוהה, מקום שנעים לחיות בו, והוא גאוות תושביו.

לצפייה בסרטון "חמישים וחמש שנים לניר צבי" לחץ כאן