"בין השנים 1949 ל- 1950 החלו יהודים בשכבת גיל הביניים בארגנטינה להגות ברעיון של עלייה לארץ ובניית ביתם בה. הימים ההם בארגנטינה אופיינו באופוריה ציונית בלתי רגילה. כולם דיברו על עשיית מעשה, על מוכנות לוותר על סיר הבשר. כולם דיברו אבל רק חלק עשו"- מספרים הותיקים.

תקופה זו התאפיינה בעליית צעירים לארץ ישראל והצטרפות לקיבוצים. משפחות בעלות מעמד ורכוש פחדו לעזוב את סיר הבשר. בארגנטינה התארגנה קבוצה מרבית חבריה הורים לחלוצים, שעלו לארץ ישראל. בשנת 1951 התארגנה קבוצה ראשונה שהגיעה לארץ על-מנת לנהל משא ומתן עם קרן קימת לישראל (קק"ל) להקמתו של מושב על טוהרת עולים מארגנטינה. בכוונתם היה להקים כפר חקלאי-תעשייתי על מנת שכל עולה יוכל להמשיך ולעסוק במשלח ידו ואילו השטחים החקלאיים יעובדו במשותף.

בפגישה עם נציגי קק"ל העלו העולים 3 תנאים עיקריים:
1. המושב חייב להיות חקלאי-תעשייתי.
2. אין לכפות על העולים לעסוק בחקלאות, אם יצליחו טוב ואם לא כל אחד ימשיך לעסוק במשלח ידו.
3. על המושב להיות ממוקם קרוב לעיר הגדולה ולא בנגב כפי שרצו אנשי הסוכנות.

הנציגים מארגנטינה העלו את התנאים בשלבים. אחרי הענות לבקשה הראשונה הוסיפו את השנייה ואח"כ את השלישית עד שנציגי קק"ל הסכימו לכל דרישותיהם. הבקשות לוו בתזכורת חוזרת ונשנית, שהעולים יגיעו עם כסף למימון הנחלות. פקידי הסוכנות הסכימו לחתום על הניירות ומושב ניר צבי החל את דרכו כ"כפר ארגנטינה". להגשמת המטרה ייסדו חברת מניות בארגנטינה בשם C.A.I.R.A-ק.א.י.ר.א ראשי תיבות בספרדית של "מושבה חקלאית תעשייתית ברפובליקה הארגנטינית". הם הוסיפו את הרפובליקה הארגנטינית מחשש לחייהם במשטר פרון. החברה מכרה מניות ותוך שנתיים הצליחה לגייס הון בחו"ל לקבל משבצת התיישבות בת 3000 דונם באיזור צריפין ולחתום עם נציגי קק"ל חברת רסקו (כגוף מבצע) על הקמת היישוב.

תוכנית היישוב כללה בשלב הראשון 30 בתים להתיישבות העולים, מבני ציבור, שטחים לחקלאות לעולים, שטח מוגדר לאזור תעשייה עבור עולים שיעלו ויעסקו בתעשייה זעירה בכפר. לחקלאים הוקצבה יחידת משק בת 30 דונם. כל משפחה קיבלה מק.א.י.ר.א הלוואה, תקציב התיישבות מהסוכנות והם נדרשו להשקעה עצמית בגובה 1500$. ביוני 1953 חברת רסקו סיימה את בניית עשרת הבתים הראשונים וב- 17/11/53 יצאו מארגנטינה עשר משפחות החלוץ לתקוע יתד בכפר ארגנטינה.

לקבוצה צורפו משפחות, שעזבו קיבוצים וקבוצת עולים מאורוגוואי. הכפר נבנה במספר שלבים עד שמנה כ- 185 משפחות.

המצב היה קשה. משפחות אמידות הגיעו מתרבות השפע ונתקלו בקשיים אמיתיים. זרעים מיוחדים נשלחו למשפחות מארגנטינה. האסדו, המוסיקה ושמחת החיים המאפיינת את תושבי ארגנטינה עזרה לעולים לעבור את הקשיים.
המושב שינה את שמו מ"כפר ארגנטינה" למושב ניר צבי על-שם הברון צבי הירש. המטרה הייתה גיוס תרומות לפיתוח המושב. שינוי השם לא עזר לתושבים למלא את מטרתם.

חלק מדור הבנים נשאר במושב, אך מרבית משקי הבית כבר אינם עוסקים בחקלאות.

ביה"ס הממלכתי האזורי הוקם במושב (מכספי הכפר ומתרומות) ואליו מגיעים תלמידים מיישובי המועצה האזורית עמק לוד.

מסיפורי הראשונים ניתן ללמוד כי הבתים היו זהים ולא פעם הגיעו הגברים בלילה ורק בדיקה בחדר המיטות העלתה תשובה אם זהו ביתם או שהגיעו בטעות אל השכן.